מה היא אסרטיביות? ממה היא נובעת? האם היא נלמדת או נרכשת?

מאמר זה יתייחס יותר ל"התנהלות אסרטיבית" או ל"תקשורת אפקטיבית" מאשר למונח "אסרטיביות", מאחר שאני רואה אסרטיביות כמכלול של התנהלויות, הן ברמה המילולית והן ברמה הבלתי מילולית. התנהלות אסרטיביות אם כך, יכולה להיות מורכבת ממספר פעולות או אמירות. התנהלות אסרטיביות באה לידי ביטוי לא רק ביכולת "לעמוד על שלי" אלא גם לדעת מה להגיד, מול מי, מתי, לטובת קידום מטרותיך.

יש מצבים שונים המצריכים התנהלות אסרטיבית ובעצם, זה מקיף את חיינו כל הזמן. כאשר שואלים, מבקשים, מאשימים או שעליי לקבל משהו שמגיע לי לטענתי.

יש שמפרשים אסרטיביות כיכולת לעמוד על שלי למול בקשות שאינני רוצה לבצע. אני רואה, התנהלות אסרטיבית, ככזו הכרוכה ביכולת להציב את נקודת המבט שלי למול נקודת המבט של אחרים ולעמוד על האמת שבמציאות, ללא קשר בהכרח לתוצאות ההתנהלות. 

מאיזה מקום התנהלות אסרטיבית מגיעה? התנהלות אסרטיבית נובעת ומושפעת מהתפיסה העצמית שלך את עצמך. התנהלות אסרטיבית מתחזקת בעקבות הערכה עצמית מאוזנת, ללא הערכת יתר או ללא זלזול בעצמי. כאשר אני שמה את הערך שלי במקום הנכון והמדויק, משם תגיע התנהלות אסרטיבית אפקטיבית. התנהלות אסרטיבית מגיעה מהיגיון בריא המפרש את המציאות בצורה המדויקת ביותר, או נותן השערות מדויקות.

איך אני יודעת שהתנהלתי בצורה אסרטיבית? למעשה, רגשית, אסרטיביות באה ממקום של תחושת שליטה עצמית. מותר לכעוס, אך זה לא הרגש השולט. אם כך, אבחן מה אני מרגישה באותו רגע ומה עוצמת הרגש המתבטא במהלך ו/או אחרי ההתנהלות מול האדם שלפניי. זעם לדוגמא, יכול להוביל להרמת טונים בדיבור ובכך אף לתוקפנות.

כאשר מווסתים את הרגש, ההתנהלות עשויה להיות יותר אסרטיבית. כשהתגובה באה מתוך יכולת לווסת את הרגש, כלומר, היכולת לכעוס, ולאפשר לרגש להירגע, ניתן להבין כי מדובר בתגובה שבאה מתוך תחושה של "שליטה עצמית", של כבוד עצמי מצד אחד ואי דריסת כבודו של האחר מאידך.

אתה בטח שואל ובצדק, מה אם אני מתקשה לשלוט על רגשותיי בעתות מסוימות ? ובכן, רגש נובע ממחשבה. על כן, כדי להציג התנהלות אסרטיבית ישנם מספר תנאים בתפיסה ובחשיבה לגבי המציאות. תגובה אסרטיבית מצריכה הבנה, מצד אחד, של המניעים שלי ושל נקודת המבט שלי, באם זה תפקיד בעבודה, מהלך יום עבודה וכל מה שקשור להתנהלות שעלי לבצע. מצד שני, תגובה אסרטיבית מצריכה גם הבנה של המניעים של הצד השני. כלומר, בעצם לשים את עצמי בנעליו של האחר. היכולת לשים את עצמי בנעליו של האחר, יחד עם היכולת לחזור לנעליים שלי, יוצרת איזון בהבנה של שני הצדדים. בכך, ניתן לבנות תגובה שמשרתת מטרה נעלה. 

במקרה שאדם לא נכנס לנעליו של הצד השני, הוא עשוי לא להבין את מניעיו, יתכן שיתקוף, יאשים, לא יקשיב לאחר. בעצם, עשוי להיווצר דו שיח עוין ולא קשוב, שמוביל לדרך ללא מוצא. מאידך, סיטואציה שבה האדם נכנס לנעליו של האחר, אך נשאר שם, ללא מעבר חזרה ל"נעליו" שלו, עשוי להגיב בצורה שהיא ותרנית, מתנצלת ולא מבטאת את הדיוק בסיטואציה ובמציאות עצמה.

אז מה זה אומר? הווה אומר שעל מנת לדייק את האמת, עליך לבחון את מחשבותיך. במידה ויש לך מחשבות שמנוסחות כמו כללים בדמות של דרישות, כמו הציפייה שהאדם שמולך צריך ו\או חייב לתת לך משהו, לעשות עבורך דבר מסוים, ככל הנראה תכעס שאינך מקבל את אותו דבר ותגובתך תתעצב בהתאם. עליך לשאול את עצמך: "האם הנחות היסוד שלי נכונות והולמות את ההיגיון הבריא?". "האם אכן, הוא אמור \ חייב \ צריך לספק לי את אותו מענה שאני מצפה לו? האם זה בהכרח חוק בל יעבור, בכל מקום, זמן, סיטואציה ?". שאלה זו כבר נותנת פרופורציה אחרת לסוגיה.  

צעד נוסף על מנת לבחון את דרישותיך, מצריכה לחזור לנעליו של האדם השני. החשיבה צריכה להיות מכוונת לשאלות : מה הם הדברים שהוא מתעסק בהם, מה המשימות שעליו לבצע. לאחר ניתוח הגיוני של שאלות מעין אלו, ניתן להבין האם ביכולתך לבוא בדרישות או לאו.

כמובן, שתמיד ניתן לבוא בדרישות. אך, האם מול כל אדם? בכל סיטואציה? כל דרישה? באיזו רמה לבוא עם הדרישה, על מה להתפשר ועל מה לא? מה אשיג בכך שאבוא בדרישות יתר לאותם אנשים? האם אשיג שיתוף פעולה בעת הצורך? האם אני עשויה להפסיד משהו אולי? אולי יש דרך אחרת, שלא חשבתי עליה, על מנת להשיג את מבוקשי?

אינני באה לשכנע שלא לדרוש דברים, אך יש לבחון את הדרישה, את המהות שלה, את הציפייה  מאותו אדם או ספק שירות, מה היה תיאום הציפיות לפני כן במידה והתבצע. יש לבחון את ההיבטים האלה בבואנו לדרוש דברים שלדעתנו מגיעים לנו.

בעניין השאלה שמעסיקה רבים, האם אסרטיביות הנה נלמדת או נרכשת: אני מאמינה, כי לכל אחד ואחת יש יכולת לאסרטיביות, אסרטיביות הנה מיומנות שניתנת לפיתוח, על ידי הבנה מעמיקה של המציאות, תפיסת המציאות והסובבים אותנו וההיגיון שאנחנו מפעילים בבואנו להחליט איזו תגובה להפעיל.

שאלה נוספת: האם התנהלות אסרטיבית, תנאי בהגדרתה, היא כי היא תשיג את התוצאות שאני רוצה שהיא תשיג ? בהקשר זה, אנשים רבים טוענים ומעידים על עצמם, לעיתים שלא בצדק, כי "אני לא מספיק אסרטיבי/ת" – מאחר שלא הושגו תוצאות.  ובכן, כדי לענות על שאלה זו, יש לענות על השאלות הבאות: מה אני רוצה ? עד כמה זה באמת חשוב ? נסיים בכך, כי למען האמת, התנהלות אסרטיבית אינה קשורה לתוצאה, היא פשוט קשורה להתנהלות עצמה, איך התנהלתי. יתכן כי התנהלתי בצורה אסרטיבית, אך יחד עם זאת, לא כל דבר תחת שליטתי.

על כן, לפני שתוהים או טוענים כי "אני לא מספיק אסרטיבי/ת", יש לשאול, למה אני רוצה לגלות תגובה אסרטיבית? מה אני רוצה להשיג באמת, האם אני עומדת על שלי כדי לעמוד על שלי, כדי לשמור על הכבוד שלי, ועל מה שנחשב כ"צודק" בעיני, או שאני אסרטיבית כדי להשיג מטרה שהיא קשורה למשהו שאני פשוט רוצה ? 

אהבת את המאמר? תרם לך? אשמח לדעת באמצעות סימון ה-like. יש לך תובנות, הארות או הערות? עוד יותר אשמח לשמוע. אפשר לכתוב לי בפרטי או להשאיר תגובה בתחתית המאמר.