מי מאיתנו לא חש את הצורך להיות מקובל חברתית? מי לא אוהבת להרגיש שהסביבה מקבלת אותה ואוהבת אותה? אנחנו יצורים אנושיים, תחושת השייכות היא חלק אימננטי מחיינו וצרכינו הבסיסיים. אך מה קורה כשיש תחושה שדוחים אותנו?  כשיש רצון כל כך גדול שיאהבו אותנו עד שזה מוביל ללחץ, לחרדה ולהתנהלות לא אפקטיבית מבחינה חברתית? איך יוצאים מזה?

אתמקד במספר שאלות חשובות ומשמעותיות בנושא הזה והן: עד כמה היית רוצה להיות מקובל חברתית? האם היית רוצה שיאהבו ויקבלו אותך תמיד? מה קורה כשמעבירים עליך ביקורת או כועסים עליך, או לא מביעים "מספיק" אהבה כלפיך? האם אתה מוכן לקבל את העובדה שלעתים פחות יאהבו אותך? איפה היית רוצה שיאהבו אותך? האם בעבודה, בחברת המשפחה, החברים, המכרים או אנשים שלא מכיר גם? האם הנך מצפה שכולם יאהבו אותך, או חלק מהאנשים? איך מקובלות זו תתבטא, האם בכך שתשתתף בשיחות, שייזמו תקשורת מולך, שייענו ליוזמות אישיות שלך או שיתנו לך פידבק חיובי? אם תשאלי עצמך שאלות אלו, תוכלי אולי להבין, האם הסטנדרטים שהצבת לעצמך למקובלות חברתית, הם סבירים, גבוהים מידי ועד בלתי הגיוניים ולא ראליים. 

גם אם אינך מודע לכך, יתכן כי אתה לוקה בתסמונת "רוצה שכולם יאהבו אותי". רבים האנשים שמצפים לכך, שיאהבו אותם בכל מקום, כל אחד, בכל צורה שהיא. הציפייה היא פעמים רבות, שיאהבו אותך כל כך, שלא ידחו אותך, שתמיד יזמינו אותך לאירועים ויצחקו ממה שאת אומרת, שתמיד תרגישי שאת לוקחת חלק בשיחה.

במידה ואתה מתחבר למה שנכתב בפסקה הקודמת, שווה לחשוב האם יש אדם שאוהבים אותו כל הזמן, בכל מקום, על ידי כל אדם, מקבלים כל חסרון שלו. בסופו של דבר תגיע למסקנה שגם הכוכבים הגדולים ביותר, אהודים על ידי מעריצים רבים אך גם עשויים להיות שנואים או לא מקובלים על ידי קהל אחר. אין אדם בעולם אשר אהוד במידה הגבוהה ביותר בכל מקום על ידי כל אדם שהוא פוגש.

לבסוף כדאי לנסות לחשוב האם זה באמת נוראי שלא יאהבו אותך בכל מקום, שלא תהיה מקובל חברתית תמיד, האם חובה להיות מקובל חברתית תמיד.

אנשים רבים פתחו את הציפייה להיות מושלמים. שווה לחשוב, במידה ומתעורר כעס על עצמך, אולי לגלות מעט חמלה כלפי עצמך, שתוביל אותך לקבלה עצמית גבוהה יותר, לציפיות ראליות יותר. בסופו של דבר, זה מה שיוביל להתנהלות חברתית אפקטיבית יותר, התוצאה היותר מעניינת היא שגישה כזו יכולה להוביל גם לאהדה גדולה יותר של הסביבה כלפיך.