איך היציאה למחאה יכולה להעצים ולרפא?

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 2420179-46.jpg
בהקשר של המחאה כנגד אלימות כלפי נשים, מודה שנמנעתי מיציאה להפגנות עד היום כאסטרטגיה להתמודדות עם הכאב הגדול שחשתי. אתמול הייתה נקודת השיא של תהליך שאני עוברת עם עצמי ביחס לנושא זה, ויצאתי להפגין יחד עם עוד אלפי נשים. התחלנו ברחבת הבימה, צעדנו ברחובות תל אביב-יפו. צעקנו : "זה לא כוחות" "גם אם היא שתקה – זה לא בהסכמה" ו"לא, זה לא – זה לא – זה לא – זה לא. מה מתוך הלא – לא הבנת עד לפה?" היו אנשים שיצאו מהאוטובוסים ומהרכבים והצטרפו, והיו גם שהתעצבנו וצעקו. ולמה בעצם החלטתי לצאת?
נודע לי שכ30 גברים החליטו שזה בסדר לחדור לגופה של נערה, מבלי שהיא תהיה מסוגלת לבטא את עצמה ואת רצונה או להתנגד, זה באמת לא היה "כוחות". אני שומעת בסיקור התקשורתי אמירות המשקפות אדישות לחומרת המעשה ואמפתיה לתוקפים, ובטח לא משקף את את הזעזוע העמוק שחשתי אני. הממשלה – לא מספקת פתרונות לבעיה. הבנתי שהתפתחה אדישות גדולה לאלימות ולאונס בחברה שלנו ובהנהגה, וזה כאב לי מאוד. הייתי חייבת לזעוק את הכאב הזה החוצה. הייתי מסוגלת לדמיין ולהתחבר לאותה נערה – בכמה חוסר אונים, בכמה בדידות ועצב מתמשכים זה כרוך, לעבור דבר כזה?
היציאה להפגנה הייתה אסטרטגיה מבחינתי כדי לבטא את הקול שלה ושלנו כנשים, כדי לזעוק שזה לא תקין ולהביע אי הסכמתי למעשה ואת הזעזוע העמוק שחשתי. אך לא רק זאת אלא גם כדי לעשות טרנספורמציה לכאב שחשתי באותם רגעים ושמלווה אותי בכל פעם שמקרה כזה מדווח.
הטרנספורמציה התרחשה כאשר במקום להישאר בבית לקבל את המצב – לפתח אדישות או לכאוב לבד, להרגיש חוסר אונים וייאוש – יצאתי החוצה, התחברתי לעוד נשים ואנשים שחשים את אותו זעזוע. עשיתי טרנספורמציה ברמה הרגשית והקוגנטיבית – מבדידות לביחד. מחוסר אונים לאונים ועוצמה. מתחושת ייאוש – לתקווה שאפשר לשנות. האקט של הבעת אי ההסכמה למעשה ולאדישות החברתית אליו, באמצעות מחאה, היה משמעותי ברמה החברתית אך היה מעצים ומחזק עבורי באופן אישי – מסתבר שהאישי הוא באמת הפוליטי. הזעקה גרמה לי להיזכר בסיטואציות שונות בחיי שבהם הרגשתי חלשה, חסרת אונים וללא כוחות – על רקע היותי ילדה, נערה והיום כאישה בעולם הזה. בדמיוני, זעקתי לא רק ברחובות, בעודי מסתכלת על נשים נוספות שזועקות לצידי. בדמיוני זעקתי בכל הסיטואציות בחיי בהן הרגשתי חלשה, בהן הרגשתי שאין לי קול, שלא רואים אותי בצד השני. הרגשתי פתאום חוויה אחרת – מתקנת, לאותן הסיטואציות – הפעם יש לי כוח, יש לי קול, דרך הביחד והזעקה המשותפת ברחוב. והדבר הנוסף – זה נתן לי בטחון. ידעתי, שאם יקרה לי משהו דומה למה שקרה לאותה נערה, אלפי נשים בארץ יצאו לתמוך בי. נוצרה תחושה של משמעות הנובעת מההבנה כולנו חולקות את אותו כאב. מתן משמעות להתרחשות טראומטית יכולה לחזק ולסייע בהתמודדות עם הכאב. רעיון זה מבטא ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, בספר "האדם מחפש משמעות", מתוך חוויותיו כאסיר במחנה הריכוז הנאצי.
הריפוי מתרחש בכל יציאה, מעצם הזעקה, בעצם היציאה מחוסר האונים לאונים, מייאוש לתקווה, מלבד – לביחד. צאו למחאה, רפאו את עצמכם, יחד נרפא את החברה כולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s