ממה אני בכלל מתביישת?

אני רוצה לדבר על בושה.

כן, הרגש החמקמק הזה, שלפעמים הופך להיות אשמה, ואז מסתובב לכעס על הצד השני… הוא עובר הרבה גלגולים החבובי הזה.

מתי אני בכלל מזהה שעולה בי בושה?

זה עולה באותה סיטואציה שמישהו אמר לי "זה לא בסדר מה שעשית, פגעת בי בזה שלא אמרת ש…" או באותה סיטואציה של קבלת ביקורת על המראה, לבוש, נראות… קחו דף ועט, ממש עכשיו. תבדקו – מתי הרגשתם ככה בזמן האחרון, מה בדיוק בסיטואציה הפעיל את זה אצלכם? זה לא חייב להיות אמירה, אבל ממליצה לרגע להתמקד באמירה כלשהי.

אתן כמה דוגמאות כדי לעורר קצת את החשיבה סביב זה. לדוגמא: את רוצה לכתוב למישהו שהוא מצא חן בעינייך וחוששת מאיך זה יתפס. אתה רוצה להציע הצעה כלשהי בקבוצה ותוהה אם יש מצב שיתר הקבוצה חושבים אחרת. את רוצה לפרסם פוסט בפייסבוק בנושא שלדעתך יכול לקבל ביקורת שלילית. את עושה משהו שבתוך קבוצה מסויימת הוא לא מקובל (קל וחם מהתנור !!!! ראו ערך חיסונים, מסיכות וכולי – אולי עובד לשני הכיוונים?).

שימו לב, מה המחשבות שהתעוררו בכם באותה סיטואציה? אני מנחשת שזה משהו בסגנון "אני לא נראית טוב.. אולי לא ירצו אותי, אולי יצחק עליי, אף אחד לא יסכים או יחשוב כמוני, יחשבו שאני מוזר שמציע, הוא ידחה אותי… לא יקבלו אותי.. אם ידעו שאני פועלת באופן זה, יתכן שלא ירצו אותי פה"… ועוד מטעמים שהמח היצירתי שלנו מציע לנו.

שמתם לב למכנה המשותף?

לא ירצו אותי, כן ירצו אותי, אני שייך, אני שייכת?

שייכות. בואו נדבר על זה. אני שמה לב עד כמה שקליפות של בושה שאני עטופה בהן מקורן בייצוגים של קשרים במשפחה או כל מסגרת של שייכות משמעותית. אם שמעתי הערה כלשהי, זה יכול להיות במסגרת בית הספר, אחים ואחיות, הורים, יש סיפור שמתגלגל לי בראש והסיפור הזה חוזר על עצמו בסיטואציות שונות בחיי. חשוב לי להגיד, שאינני מאשימה אף אחד מהדמויות שהיו באותה סיטואציה. אנחנו עכשיו מתבוננות.

שימו לב לעד כמה קבוצת הצרכים סביב שייכות משמעותיים. אנחנו גדלים כמו חלק מבעלי החיים, תלויים בהורינו ודמויות נוספות ממסגרות משמעותיות בחיינו. גורי אריות לא יכולים לשרוד ללא הוריהם עד שמלאו להם שנתיים, והם גדלו מספיק, למדו מיומנויות איך להגן על עצמם ולדאוג לעצמם. באותו אופן, גם אנחנו. ההתפתחות שלנו היא לא רק פיזית, אלא גם קוגנטיבית ורגשית. בחברה של היום, יש כל כך הרבה מיומנויות ללמוד. התלות במשפחה הוא עדיין גדול למרות כל מה שאומרים שיש ניו אייג' והתלות במשפחה קטן וכולי. וגם אם אני מסוגלת לחיות בכוחות עצמי, האמיגדלה זוכרת את כל הפעמים שהייתי תלויה באדם אחר, עד כמה זה היה מפחיד, כאילו לוחצת על כפתור alarm – הסירנות עושות שמות בגוף: "תזהרי! אם האדם הזה לא יאהב אותך את לא תשרדי!!!!" כמו ההתניה הזו של צבע אדום בישובי עוטף עזה, שאחרי סבב שהסירנות נשמעות, כל סירנה מקפיצה את החושים שלנו.

בדקו את הדוגמאות שרשמתם. בחנו, האם הדוגמאות האלה אכן יושבות על הצורך בשייכות?

קרה לי בעבר, שניסיתי להבין מה יקרה לי אם אגיד "לא" על בקשה ששמעתי לדוגמא. בניסיון לזהות תמונה שעולה- מה יקרה אם.. גיליתי תמונה שנחרדתי ממנה. לאחר שחקרתי את זה מעט, נודע לי מעוד ועוד א.נשים שהדבר הזה קורה. יכולה לעלות תמונה שהיא בלתי נתפסת, מחרידה כדוגמת : סקילה באבנים, אלימות פיזית מסוגים שונים, צעקות, תמונה שאשאר לבד ברחוב. תמונות שכאלו ואחרות שנלקחו מכל מיני ספרים/סיפורים ששמענו/ או פשוט שמוחנו דמיין שזה מה שיקרה. לא פעם קרה, שבתוך שטף הכתיבה שלי קלטתי שאני מזהה תמונה מהסוג הזה (ועכשיו התהיה – איך הקוראים יקבלו, מה יחשבו על מה שכתבתי פה כרגע?). גם אם אנחנו לא מאמינות לתמונה הזו, היא שם במוחנו הקודח. האמיגדלה מזינה ומוזנת מהתמונה הזו. כל כך חשוב לנו לדעת שנוכל לשרוד, שאנחנו שייכים.

לדוגמא, ילדה שקיבלה הערה במשפחתה על מיניותה המתפתחת, או בבית הספר, סביר להניח שסיפורים בראש כמו "משהו לא בסדר בי, זה לא יפה, יש לי מה להסתיר" יתגלגלו אצלה. תחשבו כמה זה מפחיד לילד שתלוי באחרים – להרגיש לא שייך.

בדקו – מה הסיפורים שלכם? אני מאמינה שאחד התהליכים הכי משחררים שעשיתי היה להפרד משכבות של בושה (תהליך אינסופי למען האמת) בהקשר הזה. להפרד מהפחד הזה של מה יגידו, של איך יגיבו אם אפרסם פוסט זה או אחר, אם אחשוף מעצמי, אם אכתוב הודעה שמשתפת בפגיעות.. אסרב לבקשה או הצעה, או אגיד את האמת שלי כמו שהיא.

איך מפרקים את זה? יש כמה דרכים.

**שימו לב שקריאת המאמר אינה תחליף לליווי פרטני תומך שיוכל לעזור בהעמקה בטכניקות.

יש את הדרך של "לערסל את התינוק" – אני בודקת – מה זה הדבר הזה שיושב מתחת לפחד? ממה המחשבות האלה רוצות להגן עליי, לשמור עליי ולשרת אותי? יכול שהבושה ומחשבותיה רוצות שאהיה בחוויה של קבלה בעולם, של דאגה, שייכות, אולי שאהיה בטוחה ולא אפגע… בד"כ זה בא מתוך הלב. עצמו עיניים ושימו יד על הלב אפשר אפילו לחבק את עצמכם בזרועות, כל נקודה אחרת שמבקשת זאת ושאלו "בושה, ממה את מנסה לשמור או להגן עליי, מה הטוב שאת רוצה שיהיה לי?". כשאני עושה זאת, אני חווה יותר חמלה למחשבות אלו.

דרך נוספת היא "לפרק את הענק" – לפרק את המחשבה הזו, ולבדוק : ונניח שאגיד\אעשה פעולה זו, מה יקרה אז? רוצה לשאול כמה שיותר שאלות על התשובה שאקבל. "אז לא ירצו שאגיע יותר למפגש הקבוצתי". לשאול את כל השאלות האפשריות כולל – מי זה הם? האם הם קיימים? מה זה לא, מה זה "לא ירצו"? האם יש דבר כזה? להקצין : הם אף פעם לא ירצו בשום דרך, צורה, כל הזמן זה כל מה שיחשבו\יגידו לי? להמשיך. ונניח שזה נכון, אז מה? להמשיך עד שזה מתפרק. כשאני עושה זאת, אני חווה הקלה, ומן אההה, נשימה עמוקה יותר.

יש כל מיני פעולות ששמתי לב שמסירות שכבות של בושה, כולל שימוש בתנועה ושימוש בצליל – מנח הגוף והצליל שאנחנו מפיקות משנה את המקום שבו התודעה שלנו נמצאת. יש כאבים שמוחזקים בגוף בנקודות ואיברים מסויימים (לדוגמא, רגשות כמו כעס ובושה יכולים להיות מוחזקים בבטן).

דרך הפנטזיה – השלמת הסיפור בדרך אחרת. או לפעמים אפשר בדרך הישירה פשוט לעשות צעד אחר צעד ולבדוק מול אותו אדם האם הבנתי נכון את מחשבותיי (על זה במאמר אחר…). יש מלא טכניקות וכלים להתמודד. אבל תמיד להבין שהבושה באה להגיד לי משהו, ליצור איתה קשר כמו לומר "היי, בואי נשב, מה את רוצה לספר לי?"

שימו לב, שהשימוש בטכניקות והכלים האלו באופן עצמאי יכול להיות מועיל אבל גם חלקי כי הם מפורטים בגולת הכותרת שלהם. במידה והתחברתם לכלים ועולה הצורך, אפשר לפנות אליי גם לקבלת תמיכה פרטנית.

בהצלחה ומי ייתן וכולנו וכל היצורים החיים יהיו משוחררים ומאושרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s