תמיד חשבתי שאם אני מציבה גבולות, זה אומר שאני פוגעת במישהו, דבר שהציף בי אשמה. התעוררה בושה כשחשבתי שאם אני מציבה את הגבולות שלי זה אומר גם שמשהו בי לא בסדר. נשמע מוכר? מוכר מידי כנראה.

כשאני בוחנת את סוגית האשמה והבושה בהצבת גבולות, אני לא מצליחה להתעלם מהעובדה שיש מאפיינים תרבותיים, מגדריים ולאומיים סביבה. לדוגמא, נשים גודלו וחונכו לתת. כשאני נזכרת על האופן בו ספדו לסבתא שלי לאחר פטירתה, הדגישו כל הזמן את זה שהיא כל הזמן רצתה לתת. דוגמאות שמאדירות את הנתינה שלה נשמעו באוזניי עוד בהיותי ילדה בת 12. אידיאליזציה לנתינה אינה מראה כלום על הצבת גבולות? מכירים את זה שעל פי החושך מזהים את האור, על פי יין מזהים את היאנג? אותו דבר. דבר והיפוכו. גדלנו תוך שהסביבה שלנו מאדירה את משמעות הנתינה מבלי לתת התייחסות לגבול הנתינה? שם, לדעתי, קבור הכלב.

כך, כשהוריי התגרשו, שמעתי את האמירה "בנות צריכות להיות עם אמא שלהן" ו"אל תשאירי את אמא לבד". אני שמה פה דגש מגדרי. קיימים הבדלים מגדריים באשר לציפיות שהועברו סביב הצבת גבולות. נכון, בכל תרבות זה נראה קצת אחרת. יש תרבויות שדווקא נשים נמצאות בעמדות כוח והובלה, וגבולותיהן חזקים. תרבותית, בהכללה והקצנה, אני סבורה שבתרבות שאנחנו חיים בה, חונכנו יותר להאמין שבנות צריכות להיות בשביל מישהו. האמונה הזו נסדקת ועוברת שינויים ותהפוכות. אך מנקודת מבט של העברה בין דורית, אלה נורמות, הרגלים, מנהגים שעוברים מדור לדור.

עצירת התבוננות – אנחנו קוראים מאמרים מסוג זה, אני מאמינה, כדי להבין משהו על עצמנו. אם תרצו, תוכלו לעצור ולהתבונן מידי פעם על שאלות בנוגע לסוגיות שמפורטות במאמר ואז לחזור לקריאה. אפשר לשאול ולבחון שאלות כגון – מה למדנו ומה שמענו על סוגית הגבולות בבית בו גדלנו? אילו מודלים של קשר חווינו, האם היו כאלה שדווקא עודדו הצבת גבולות?

אי הצבת הגבולות, באופן פרדוקסלי, לא מקרב אותנו לקשר אלא מרחיק אותנו מקשר. חשבו רגע, על סיטואציה שלא הצהרתם על בקשתכם כלפיי חברה, ביחס לצורת שיח. לדוגמא, אם את אמא שבנך או ביתך דיברו אלייך בזלזול ולא הצבת את הגבול. אם את דיירת שלא הציבה גבול לשותף באשר לכניסה לחדרך או לבעלת הבית באשר לכניסה לבית או כל דבר אחר. אם גרושך לא כיבד את הסדרי הראיה או בתהליך הגירושין יש אמירות מזלזלות ולא מכבדות. האם זה גרם לך לריחוק או לקרבה? כשאנחנו לא מציבים את הגבולות שלנו (בין אם הגבול מכובד או לא) אנחנו פעמים רבות תופסים מרחק מהאדם האחר. המרחק יכול להתבטא בניתוק או בתקשורת אגרסיבית.יתכן שנרצה להתרחק ולהתנתק כדרך להציב את הגבול עצמו. "בזה שהתרחקתי ממך, שמרתי על עצמי". יתכן שניטור טינה לאותו אדם, ונתפוש אותו כמי שניצל אותנו. עם זאת, אותו אדם לא שמע את הגבול שרצינו להציב. כך, מתחיל לו – מעגל דרמה נוסף – שמייצר ריחוק.

חשוב לזכור שלחלקנו אי הצבת גבול עלולה להתכתב גם עם תפישה עצמית ודימוי עצמי שלילי באופן שמאיר משבר אמון פנימי. "אני לא מסוגל להציב גבולות, כמה חסר יכולת אני". אז הגענו לעבודה, והמחשבה הזו מהדהדת. אני מדמה את זה לתפטיר, רשת של גוף הפטריה בתוך האדמה שמניבה את הפטריות שמתפרשות במקומות שונים מעל פני האדמה. אנחנו רואים רק את החלק העליון של הפטריה, לא את התפטיר, הרשת שפרושה בתוך האדמה. אנחנו רואים את התוצאות – הצבתי גבול או לא הצבתי גבול? לא את הרשת מחשבות שנמצאת מתחת לפני השטח. העניין דורש לטפל בתפטיר, ברשת המחשבות האלה, שאנחנו לא תמיד מודעים אליהן. נוכל לבחון – איך אנחנו תופסים את עצמנו בכל הנוגע להצבת גבול? האם פעם אחת שלא הצלחנו גורמת לנו לחשוב שאנחנו לא מסוגלים כלל? האם אנחנו מצפים מעצמנו להציב גבול תמיד, ושהגבול יכובד תמיד? מה הציפיות שלנו מעצמנו, מאחרים? באילו מהציפיות נוכל לעמוד ובאילו לא נוכל לעמוד?

אי הצבת הגבולות שלנו, באופן פרדוקסלי, לא מגדיל את החמלה אלא מצמצם את החמלה. חסד ודין באים ביחד, אומרים. החסד היא החמלה, היכולת שלנו לראות את עצמנו, את הצרכים שלנו ואת הצרכים של האדם השני. דין – גבול. הם באים יחד, כי אי הצבת הגבול תטביע אותנו. חמלה מטפחת את היכולת שלנו לקיים אינטרקאציה ולהציב גבול ועדיין – להשאר בנעלים שלנו. אם מופיעה הזדהות עם האחר לעומת זאת – אנחנו עלולים לנטוש את עצמנו למען האחר. אנחנו עושים את זה פעמים רבות, על מנת להציל – לשווא – את הערך שלנו בעיני האחר. במקום זאת, אנחנו קונים הערכה שגויה ותדמית שגויה.

לדוגמא, לא קלטנו שנחצה גבול, ואז מאוחר יותר הצבנו את הגבול. עם זאת עולה בקרבנו החשש שהצד השני חושב שאי אפשר לסמוך על המילה שלנו. האחר עלול לראות אותנו כלא אמינים או מהימנים. פתרון אפשרי – לשאול, איך אתה עם השינוי הזה שקרה? ניתן לנסות להציב גבול בצורה שהיא מאפשרת מרחב לבחירה או לכל הפחות, תחושה של בחירה, לאדם שמקבל את הגבול. "חשבתי על זה שנית, אני מבקש שנעשה שינוי בחוזה, על פי.. מה דעתך על ההצעה?".

מצד שני, לעתים אנחנו עומדים בפני סיטואציות, שמאוד מורכב להציב בהן גבולות. חבר יקר, אשר התגרש לא מכבר מבת הזוג שלו, מתאר כי היא משפילה אותו בפני הילדה שלו. בהינתן העובדה שהיא חווה סערת רגשות ברגע מסוים, ושהיא לא כיבדה בעבר את הגבול, האם עליו להמשיך באותה הדרך? יש לבחון מה המטרה שלנו בקשר הזה, שאנחנו מתלבטים לגביו. מה אנחנו מבקשים שיקרה? מה רמת הקרבה בקשר שאנחנו מבקשים להגיע אליה? מה ניתן להשיג על ידי הצבת גבול סטנדרטית והאם, צורת הצבת הגבול צריכה להיות במילים או במעשים? האם יש דרכים נוספות למנוע את הנזק שנגרם מחציית הגבול?

הבחירות שנעשה הינן לא רק בגדר "אל תתעסק איתי אחרת..". גישה זו באה בניסיון להרתיע את הצד השני. נוכל לנקוט בגישה של הסתכלות קדימה על הקשר, ולבחון מספר שאלות. "מה אני באמת מבקש להשיג בקשר הזה ומה אפשרי להשיג? מה חשוב לי יותר ומה האפשרויות הנוספות שלי להגיע לשם?" "מה המשאבים הקיימים ברשותי להתמודד עם חציית הגבול שנעשתה?"

נוכל אז לבחון דרכים נוספות ליצירת שיתוף פעולה והצבת גבול בצורה רכה יותר. לדוגמא, אותו חבר יוכל למצוא דרך להסכים עם האם על משהו. הוא יוכל להציב גבול באופן שלא ייחווה כמתקפה כלפיה אלא כדרך לגייס שיתוף פעולה. "כן, נכון, מבולגן פה.. (הילדה) פה איתנו, היא בטח תשמח שנעשה משהו ביחד, בואי נסדר?" או לחילופין קטיעת הסיטואציה במקרים אחרים, וחזרה לשיח כשהצד השני פנוי לכך.

כן, לפעמים הצבת גבולות נראית כמו הר שלא ניתן להזזה. בין אם אובייקטיבית – יש קושי אמיתי להציב גבול עד בלתי אפשרי ובין אם כתפישה סובייקטיבית. בין כה וכה, על פי הציטוט המפורסם של ניטשה "מי שיש לו 'למה' למענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". גם כשהסיטואציה קשה, נוכל לבחון מה ה"למה" שלנו בסיטואציה. מתן משמעות כפי שגם ויקטור פרנקל גורס, מספקת יכולת כבירה יותר להתמודדות עם אתגרי חיים קשים.

לגבי חמלה וגבולות – אכנס ל"זוטות" לכאורה. אני רוצה להבחין בין "חמלה" ל"הזדהות". ההבדל הוא קריטי. בתחושת הזדהות, אנחנו חווים בעיקר, את הצרכים של הצד השני כמשמעותיים ולעתים זונחים את הצרכים שלנו. נוכל לזהות שאנחנו בהזדהות כשיהיה קושי לענות על שאלות מסויימות. לדוגמא – "אבל מה אתה רוצה, מה אתה צריך". התשובה עשויה להיות – "אני צריך שהיא תהיה מרוצה" או "אני לא יודע". יתכנו גם בחירות בדפוסים שאינם משרתים אותנו. לדוגמא בניתוק מהרגשות, הסחת דעת ופניה לאפיקי שיחה אחרים, כניסה לשיחות של ניתוח הסיטואציה, מתן הסברים לוגיים. ניסינו לכסות את תחושת ההחמצה והכאב סביב אי הצבת הגבול. בפועל, דפוסים אלה לא מכסים, לא מנחמים ולא מרפאים אותנו.

חוויה של חמלה עם זאת, לא אומרת שנבלע בצרכים של האחר, ונוותר על הצרכים שלנו בעודנו מציבים גבול. אלא אומרת שנצליח להציב את הגבול בצורה שאינה נוקשה ואינה רכה ומתפשרת. אם אימי מביעה דרישה שאקדים הפעם בשעתיים לארוחת שישי אוכל להציב גבול בצורה חומלת ולא מרחיקה. (מבלי לומר שלא אגיע כלל, או לחילופין – אקדים). בעודי חומלת את אבי אוכל לומר לו שדבריו נגעו בי ואני חשה עלבון מהם. אוכל לבקש ממנו תשומת לב בפעם הבאה שנגיע לנושא הרגיש כי אני חווה חמלה כלפי עצמי. אוכל לדמיין שהוא מנסה לומר משהו, שחרדה אופפת אותו או שהוא אינו יודע לתקשר את דאגתו בצורה מקרבת. אציב את הגבול באופן שאיני חשה שאני טורקת בפניו את הדלת או פותחת אותה לרווחה בעודי משותקת, ללא גבול.

לפעמים נשמע אנשים אומרים "שנים אני מסתובב עם התחושה הזו, שקשה לי להציב את הגבולות של עצמי. מה הצעדים שעליי לקחת כדי להתקדם?" אני סבורה שחמלה עצמית היא הצעד הראשון מכל. ללא החמלה, לא נוכל להתבונן באהבה אל הדפוס. לא נוכל להסתכל לו – הישר בעיניים – ולומר "זה לא עובד עבורי יותר, משהו פה לא מיטיב עימי". חמלה מביאה מודעות למצב הקיים, את האפשרות להסתכל על המצב הקיים ללא שיפוט. "זה המצב, כך הגעתי אליו, יש פה מתנה גדולה !" הערך של – לראות את האחר, של למצוא פתרון שרואה את כולם לדוגמא. בהמשך, טיפוח אמון ואמונה. אם התרגלת לדפוס זה במשך שנים ויש משבר אמון – יש לשקם את האמון, ולטפח אמונה ששינוי הוא אפשרי. הצבת יעדים ריאליים, ללא הלקאה עצמית. "מה שהצלחתי, זה מספיק טוב. זה נכון, יש אתגר, יש קושי, זה בסדר. לכל אחד יש קשיים אחרים".

טיפוח היכולת להביא את עצמך בצורה אותנטית, שחרור אמונות סביב ערך עצמי, שייכות ויצירת קשר. טיפוח חיבור עצמי בסיטואציות שונות, תרגול חיבור עצמי ! תרגול יום יומי, כן – יום יומי. החיים מבקשים מאיתנו לעשות דברים שאינם נוחים לנו. עלינו ממש לפעול. לא רק לחשוב על זה, לדון על זה אלא ממש – לנקוט בפעולה! נוכל לדרבן את עצמנו לעשות זאת. לדוגמא, שיחת דרבון עם אדם שסומכים עליו. נדביק מדבקות על טבלה שנציין בה פעולות של הצבת גבולות; נספור נקודות – או בלי כל אלה ! העיקר שנעשה. עד שמשבר האמון הפנימי יחל להתאחות. איחוי השבר הוא אפשרי. הוא מצריך מאמץ לאורך זמן והתמדה.

חמלה עצמית וחמלה לאחר, גם היא, תרגול של הנפש. לא נצפה שהיא תמיד תופיע סתם כך, כי אנחנו רוצים. כשאנחנו רוצים לחזק את סיבולת לב ריאה שלנו אנחנו יוצאים לרוץ. כשאנחנו רוצים לחזק את שריר החמלה העצמית – אנחנו מתרגלים חמלה עצמית. דרכה נוכל לראות את מניענו בצורה אוהבת, את מעידותינו בצורה שתתן הרגשה מחברת ולא שופטת. שיפוטנו יקבלו מראה – מראה שתאפשר לנו לראות גם אותם, כמבקשים לקדם אותנו. הדרך לחיים שיש בהם יותר חמלה, עוברת דרך התבוננות על השיפוטים והיכולת לראות את המתנה שלהם. טריקת דלת אגרסיבית לא תגרש אותם, הם ימשיכו להופיע ולהגיח, כמו צל. השאלה, היא, מהי גודלם, עוצמתם, האם אנחנו מאמינים להם, איך אנחנו רואים אותם ומה אנחנו מפיקים מהם.

באשר לגבולות, יש כל כך הרבה מה לומר, לפתוח, לשתף, לדבר אך גם למאמר זה – ! גבולות ומסגרת ! ראו משמעותן של גבולות בכל דבר בעשייה שלנו. אעמיק על זאת ועוד בהמשך, במאמר – אחר (: