מפחד ליזום מפגשים. חוששת להתקשר אליו. למה דחייה כל כך מפחידה אותי? האם אפשר להשתחרר מהפחד מדחייה?

האם אוהבים אותי? האם רוצים אותי?

המחשבות "אני שווה/טוב רק כשאוהבים אותי" ו"אם לא רוצים אותי זה אומר שאני לא שווה/טוב מספיק" הן הן המובילות לפחד מדחייה. פחד מדחייה מוביל אותנו להתנהלות לא נכונה. כך, אנו עשויים לעשות או להגיד דברים שהם לא מתאימים לנו באמת או להיפך, להימנע מפעולות שכן היינו רוצים לעשות.

כאשר יש משהו שאתה חפץ בו, אך קיבלת דחייה (בין אם זה ביקורת, אי קבלה לעבודה, או דחייה במערכת יחסים רומנטית) מתעוררת אכזבה, מאחר שרצית את הדבר הזה. אך גם כאשר אינך חפץ באותה משרה, בן או בת זוג או כל דבר אחר, מדוע אם כך עדיין תחוש אכזבה? הסיבה לכך היא שלמרות שאינך רוצה בדבר הזה, עשויות להתעורר מחשבות שאינך ראוי לו, שאתה לא טוב מספיק. 

כך כאשר מישהו שאתה מעריך את עמדתו דוחה אותך, אתה עלול לחוש לא טוב. עשויה ללוות אותך תחושה שאינך ראויי לו, או לכל דבר אחר. ההערכה העצמית יורדת. שכחת כי רק לא מזמן חשת טוב עם עצמך. אז מה קורה כשאתה תולה את השווי שלך באהבתו של אדם אחר?

העניין דומה מאוד למטוטלת המתנדנדת מצד לצד, רגע אחד נדה לצד אחד של המטוטלת ורגע אחר לצד הנגדי. יתכן שהערכתך העצמית דומה למטוטלת זו ונדה מצד לצד כאשר היא תלויה בין היתר באהבתם של אחרים אליך. נניח שאת יוצאת לדייט. שותים, צוחקים, את אוהבת את תכונות האופי שלו (או שלה), יש קרבה בניכם. את חשה נאהבת, טוב לך. לאחר מספר מפגשים, פתאום אותו אדם אומר לך, כי הקשר לא מתאים לו כעת. השינוי יכול לבוא כתוצאה משינוי ברצונותיו, או משהו חדש בך שראה שלא מצא חן בעיניו. מה עובר לך בראש? האם עוברות לך בראש המילים הבאות : "הוא לא רוצה אותי : אני לא מספיק מצליחה בעבודתי \ אני לא מספיק חכמה \ אני לא מספיק חברותית… אני לא מספיק שווה". השאלה היא, למה כשמישהו דוחה אותך, אתה ישר חושב שמשהו בך לא בסדר? האם בהכרח הדחייה בהכרח קשורה אליך? המחשבה ש"אני פשוט לא טוב מספיק" גוררת תחושת ערך העצמי המתבססת על אהבתם של אחרים, הדחייה עלולה להעלות אותך לרכבת הרים רגשית. מה הפתרון לכך? האם להבין כי אין דבר כזה "טוב מספיק"? או לנתק את ההתניה שיצרת בין המחשבה ש"אינך טוב מספיק" לבין המחשבה "זה אומר שאני לא שווה"? או אולי לפרק את האמונה המבוססת בתוכך ש"אני לא שווה"? יש פה סוגיה עמוקה שדורשת התייחסות.

ראשית, יש בלבול בין המציאות לבין הפרשנות שלך את המציאות. לכל דבר בעולם אנו מעניקים פרשנות, משמעות מסויימת. לעתים קרובות פרשנות זו אינה מדוייקת במקרה הטוב, ושגויה לחלוטין במקרה הרע. חשוב מאד לבדוק – האם יש עוד דרכים דרכן אוכל לפרש או לראות את הסיטואציה?

הדבר השני שמומלץ לעשות, הוא להפריד בין אהבתו של האחר לבין תחושת הערך העצמי שלך. מה הקשר בין השניים? האם הערך העצמי נמדד לפי מידת האהבה של אדם מסוים? נניח אדם אחד לא אוהב אותך ברגע זה (רק ברגע זה, או אף פעם לא אהב, או לעתים כן אוהב, זה לא משנה). אך אדם אחר כן מעריך, מכבד ואוהב אותך. האם הערך העצמי שלך משתנה כל פעם? אולי הוא פשוט אינו מושפע מאחרים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s