למה אני נמנעת מליזום מפגשים/שיחות/דייטים? למה דחייה כל כך מפחידה אותי? האם אפשר להשתחרר מהפחד מדחייה? האם יתכן שאני מאמינה שרק אם אוהבים אותי אז אני שווה?

האם אוהבים אותי? האם רוצים אותי?

המחשבות "אני שווה/טוב רק כשאוהבים אותי" ו"אם לא רוצים אותי זה אומר שאני לא שווה/טוב מספיק" הן הן המובילות לפחד מדחייה. פחד מדחייה מוביל אותנו להתנהלות לא נכונה. כך, אנו עשויים לעשות או להגיד דברים שהם לא מתאימים לנו באמת או להיפך, להימנע מפעולות שכן היינו רוצים לעשות.

כאשר יש משהו שאתה חפץ בו, אך קיבלת דחייה (בין אם זה ביקורת, אי קבלה לעבודה, או דחייה במערכת יחסים רומנטית) מתעוררת אכזבה, מאחר שרצית את הדבר הזה. אך גם כאשר אינך חפץ באותה משרה, בן או בת זוג או כל דבר אחר, מדוע אם כך עדיין תחוש אכזבה? הסיבה לכך היא שלמרות שאינך רוצה בדבר הזה, עשויות להתעורר מחשבות שאינך ראוי לו, שאתה לא טוב מספיק. 

כך כאשר מישהו שאנו מעריכים את עמדתו דוחה אותנו, אנו חשים לא טוב. אנו חשים כי איננו ראויים לו, או לכל דבר אחר. הערכתנו העצמית יורדת. אנו שוכחים כי רק לא מזמן חשנו טוב עם עצמנו. אז מה קורה כשאנו תולים את השווי שלנו באהבתו של אדם אחר?

העניין דומה מאוד למטוטלת המתנדנדת מצד לצד, רגע אחד נדה לצד אחד של המטוטלת ורגע אחר לצד הנגדי. הערכתך העצמית דומה למטוטלת זו ונדה מצד לצד כאשר היא תלויה בין היתר באהבתם של אחרים אליך. נניח שאת יוצאת לדייט. שותים, צוחקים, את אוהבת את תכונות האופי שלו (או שלה), יש קרבה בניכם. את חשה נאהבת, טוב לך. לאחר מספר מפגשים, פתאום אותו אדם אומר לך, כי הקשר לא מתאים לו כעת. השינוי יכול לבוא כתוצאה משינוי ברצונותיו, או משהו חדש בך שראה שלא מצא חן בעיניו. מה עובר לך בראש? האם עוברות לך בראש המילים הבאות : "הוא לא רוצה אותי : אני לא מספיק מצליחה בעבודתי \ אני לא מספיק חכמה \ אני לא מספיק חברותית… אני לא מספיק שווה". השאלה היא, למה כשמישהו דוחה אותך, אתה ישר חושב שמשהו בך לא בסדר? האם בהכרח הדחייה בהכרח קשורה אליך? המחשבה ש"אני פשוט לא טוב מספיק" גוררת תחושת ערך העצמי המתבססת על אהבתם של אחרים, הדחייה עלולה להעלות אותך לרכבת הרים רגשית. מה הפתרון לכך? האם להבין כי אין דבר כזה "טוב מספיק"? או לנתק את ההתניה שיצרת בין המחשבה ש"אינך טוב מספיק" לבין המחשבה "זה אומר שאני לא שווה"? או אולי לפרק את האמונה המבוססת בתוכך ש"אני לא שווה"? יש פה סוגיה עמוקה שדורשת התייחסות.

אתמקד כעת במחשבה: "אני לא מספיק שווה". אנשים רבים מאמינים שיש אנשים שווים יותר ואנשים שווים פחות, ואולי גם אנשים שלא שווים בכלל. כשאדם חש אהוב, מקובל, רצוי, הוא חושב כי הוא "שווה" ואז הוא מרגיש טוב ובעל ערך. 

אז איך נפטרים מהמחשבה הזו, שנטועה בנו, עם שורשים עמוקים עמוקים בקרקעית אדמת תפיסתנו ואמונותינו ? אמונה שגורמת לכך שכשמפרגנים לנו אנו חשים שווים, וכשמעבירים עלינו ביקורת או דוחים אותנו אנו חשים לא שווים ?

משק חדשל

האם אנחנו בכלל רוצים לאבד את האמונה לפיה אנו שווים רק בקריטריונים מסוימים? האם היא דווקא טובה לנו? מדוע היא טובה לנו? בתהיות ביני לבין עצמי, הבנתי כי אמונה זו, גורמת לנו פעמים רבות לעשות סדר במה נכון או לא נכון, ראוי או לא ראוי, מקובל או לא מקובל. אולי נותנת גם מעט עניין בתחומים מסוימים בחיים. כי איך אפשר שלא לצפות במשחק כדורגל, כשהקבוצה שאתה אוהד היא המנצחת, מבלי לחשוב שזו הקבוצה ה"שווה" יותר? כנער או נערה, איך אפשר שלא להתעסק עם הגוף, לשחק במשקל, באוכל שהם מכניסים או לא מכניסים לגוף, כדי להרגיש "שווה" יותר?  ההתמכרות כזו לעשייה, כדי להיות רזים מספיק, מצליחים מספיק בעבודה, בחברים, לייקים בפייסבוק, בלימודים, להיות שווים יותר, זו התמכרות להרגשה הטובה שבאה אחרי ההישג והמאמצים שהקדשנו. אנחנו מצפים להרגשה הזו, כל פעם מציבים לנו יעד אחר ופועלים להשגתו. כאשר אנחנו לא מצליחים אנו חשים אכזבה, אך רואים את עצמנו גם "לא יוצלחים" או כ"לא שווים". כישלון גורם לנו להרגיש תחושת נחיתות לעיתים. בסופו של דבר, יש שני צדדים למטבע, תזרוק, יצא בסוף תמיד, אבל תמיד "עץ" או "פלי", "מוצלח או לא מוצלח" ולפיכך "שווה או לא שווה". 

אך סיבה נוספת להחזיק באמונה זו, היא פשוט מאחר שרוב העולם מאמין בכך! אנו מפארים אנשים מסוימים, יפים, "מוצלחים", מנהיגים, ובכך מאפשרים יצירה של מעמדות במחשבתנו. אנו מסווגים אנשים במוחנו ככאלה שטובים יותר וככאלה שטובים פחות. מנהיגים רבים בעולם מאמינים בכך. אם רוב העולם חושב כך, אם כל כך הרבה מנהיגים דוגלים באמונה שכזו, למה לא להאמין גם? אנו רוצים להשתייך למי שצודק, שמבין, שטוב, ש"שווה". אנו מאמינות בכך בלב שלם כל כך שאנו שוכחות להטיל ספק, לשאול שאלות. אנו פעמים רבות פשוט מקבלות את האמונה הזו כמובנת מאיליה.

אך האם אמונה זו נכונה? לשם כך יש לברר כיצד אנו מגדירים "שווי"? האם יש מדד כלשהו, מ0-100 נאמר, של מי שווה יותר או פחות? ואם כך, מי האדם (בכוונה לא אכנס פה לכל היצורים החיים) הפחות שווה בעולם ומי האדם השווה ביותר בעולם? איך זה נמדד? ומה אומר השווה הזה? שמתחשבים יותר במילה שלך? שמגיע לך יותר? שתקבל יותר כסף? האם התנאי לכל אלה הוא שתהיה שווה יותר? או אולי אין באמת דבר כזה, אלא פשוט דורש שתהיה במקום הנכון, בזמן הנכון, עם יכולת ורצון מסוים?

נניח שבחור אומר לעצמו "בלעדיה אני לא שווה" (אפרופו בואו נזכר בשיר "ואיתך, אני כל העולם, ואיתך, אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בן-אדם, בלעדייך, אני בעצם כלום…"/עוזי חיטמן). בואו נבחן את האמירה הזו : האם בלעדיה אתה כלל לא שווה? לשום דבר? בשום רגע, שום זמן בחיים שלך, גם לפניה לא היית שווה? האם עם הבחורה הקודמת הרגיש שווה עדיין? האם בעצם מתכוון להגיד "לבד אני לא שווה, בזוגיות אני כן שווה"? נניח שכך, האם בכלל לא שווה? לשום דבר, בשום זמן, בשום מקום לשום אדם? מי החליט בעצם שאתה לא שווה? אתה החלטת? אלוהים החליט? החברים החליטו? נעשה "משאל עם" או הצבעה בעולם כולו והרוב אמרו שאתה לא שווה? הרי לא כך הדבר. כל אדם יש לו הסטנדרטים שלו להאם הוא שווה או לא. באם היו הצבעות כאלו, כל אחד היה מצביע אחרת, לפי סטנדרטים אחרים. על כן, "שווי" אינו דבר מוחלט, קבוע ואובייקטיבי, כזה שבאמת ניתן למדידה, ולכימות, לא ניתן לחוש אותו או באמת לקבוע אותו. אם כך, ניתן לומר שאין דבר כזה באמת שווי אובייקטיבי.

בספר "קיצור תולדות האנושות" של פרופ' יובל נח הררי, הוא מציין כי לאחר המהפכה הלשונית החלו בני האדם, ההומוספיינס, להמציא המצאות שונות ובניהן חוקים, חברות מסחריות, כסף וכדומה. הדבר מתואר כ"דימיון". הדברים אומנם קיימים במחשבתנו אך תוצר מחשבתי שחסר אחיזה ממשית בעולם. באותו אופן אני טוענת ששווי של אדם נקבע אף הא באופן מדומיין שכזה ואין לו אחיזה במציאות האובייקטיבית. 

שווי וערך של בני אדם דבר הנתון במחלוקת לאורך ההיסטוריה האנושית. היטלר החליט שהיהודים לא שווים בשביל לחיות, אך בעלות הברית החליטו שהיהודים מספיק שווים כדי לחיות. מהטמה גנדהי, החליט שעמו ראוי למדינה אך הבריטיים לא הסכימו אתו עד שלב מסוים וראו את בני עמו כנחותים שיש לשעבדם. איך מיישבים מחלוקות כאלו? האם יש שווה ולא שווה, או ששווי מוגדר פשוט על ידי אנשים שחושבים ומאמינים בכך? האם אתה חייב להאמין לאנשים, או בעצם לנורמות ולאמונות המתיימרות לקבוע את ערכך?

האם אופן החשיבה לפיו אין דבר כזה ערך עצמי או שווי, אומר שאנחנו לא רוצים להשתפר, להשתנות ולהיות טובים יותר במה שאנחנו עושים? לא ולא. בתוך תוכנו נוכל להאמין כי אין דבר כזה כלל "שווה" או "לא שווה". בבסיס מחשבותינו, בתשתית תפיסותינו ושלל אמונותינו אפשר להאמין בכך שאין באמת מדד של ערך עצמי וקריטריונים לפיהם אתה שווה יותר או פחות. זה לא אומר שנאבד את המוטיבציה לעשות דברים. אני רוצה לצאת איתה בשביל הכיף. אני רוצה להוריד במשקל כי בא לי, לא כדי להיות שווה יותר. אני רוצה להתקדם בתפקיד בעבודה כי מתחשק לי יותר אתגר, כי זה מעניין אותי, לא כי אהיה יותר שווה או מוערך ככה. אני רוצה לטייל בעולם לא כי כולם מטיילים ואני רוצה להיות שווה ולהיות כמו כולם. אני רוצה לראות עולם, מתחשק לי להסתובב, לראות דברים חדשים. 

באותו אופן, אפשר לבחור גם לא לעשות דברים כי לא בא לך. בחירתי היא לא לרדת במשקל וטוב לי עם זה. אני מעדיף לא להיכנס למערכת יחסים זוכית כי אני רוצה לפתח את עצמי. אני מעדיף לא להשקיע בקריירה כדי לבלות יותר עם המשפחה. אני בוחרת לפתח את הקריירה ולא להקים משפחה. 

גם אם התהליך נשמע פשוט, הוא דורש עבודה מאומצת מאוד על החשיבה ועל תפיסותינו הבסיסיות ביותר. האמונה בכך שהשווי שלנו מדיד היא אמונה שיש לעקור מהשורש ולא לאפשר לה לצמוח שוב, גם כשבחברה מסביבנו האמונה הזו צצה בצורה כזו או אחרת.

אני מאחלת לך לחוש אהבה והערכה עצמית, ללא הגדרת שווי או ערך עצמי.

אהבת את המאמר? אשמח לדעת בעזרת סימון הlike. יש לך הערה/ הארה שאפשר ללמוד ממנה? אפילו עוד יותר אשמח לדעת ! ניתן לכתוב לי בפרטי או להגיב פה למטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s